הרגיש בגידה בזיכון האבא האהוב!!

"דברים שרואים משם"

הרב אשר יחיאל קסל, רב כפר הנוער 'זוהרים'

הרגיש בגידה בזכרון האבא האהוב!!

לילות שלמים לא ישנו הוריו של לייזי, נקרא להם הוריו למרות שהם לא שניהם ההורים, אלא למען האמת אמו של לייזי ובעלה. בגיל שבע לייזי איבד את אביו שהלך לבית עולמו והתייתם. אימו של לייזי נשארה עם יתומים קטנים בבית בלי משען ומשענה, ואחרי שנת האבל ועוד שנה על מנת לקיים את המשפחה וכדי שיהיה לילדים דמות אבא בבית, נישאה אמא של לייזי בשנית. השידוך עלה יפה האב החדש שנכנס למשפחה היה אדם יקר ונפלא שהשקיע את ליבו ונפשו ביתומים, והכל היה נראה טוב ויפה. כמעט באשר לכל היתומים, אבל מלבד לייזי, שהיה היחיד שמשהו בתוכו סירב לקבל את גזרת האב החדש. לייזי קצת התמרד, התכנס בתוך עצמו, אבל הזמן החולף נחשב כרופא טוב, בעיקר אם ברקע נמצאים אנשים טובים, והימים שעברו אכן ריפאו במעט את הכאב, את הצער על האובדן, ולייזי חזר אט אט אל עצמו, וחזר להיות הילד המבריק, הכישרוני, ואכן סיים את התלמוד תורה בהצטיינות ועבר לישיבה קטנה.

הכבוד הגדול שהנחיל לאמו האלמנה שכבר אינה אלמנה, היה רב. לייזי, כמתבקש מכישרונו וידיעותיו, התקבל באחת הישיבות הטובות ביותר בירושלים ולא היה קץ לאושרה של האם. גם הבעל, האב החדש שכל הזמן התנהג בפרגון רב, היה שותף לשמחה. תיאמר האמת שהוא לא רק תרם את תרומתו בבית ליצירת אווירה טובה, אלא גם הפעיל את קשריו, ומלבד הכישרון הבסיסי של לייזי, גם הקשרים של אבי המשפחה החדש תרמו לכך שהדלתות נפתחו.

לייזי כמובן ידע זאת ולכולם היה נדמה, שעכשיו יבוא תור הזהב לקשרים בין לייזי לאביו החורג. אכן כך היה, לייזי התחיל את הישיבה הקטנה בשמחה ואף קצר שבחים רבים בזמן הקצר שבו היה בישיבה. עד לאותו היום שפתאום הכל החל לחרוק. לייזי התמהמה ללכת בבוקר לתפילה והאם לא הבינה למה, פתאום התקבלו תלונות מהישיבה על חוסר תפקוד, והאב החורג שניסה לבוא בדברים עם לייזי, כשהוא נוהג מעשה אבא דואג, העלה חרס בידו. לייזי, הילד המבריק, נסגר, הוא חדל לתפקד, ואחרי כן החלו להגיע השינויים הרוחניים, החולצה הלבנה הפכה לצבעונית וגם מעט משובצת. המכנס החל להיות דומה לג'ינס ובהמשך ג'ינס עם קרעים. ברקע כבר היו מגויסים כל המי ומי של העולם החרדי, מומחי החינוך הנודעים, שהוזעקו כדי לטפל בלייזי. הכל הבינו שיהיה חבל מאד לאבד ילד כזה, וגם היותו ילד יתום, חיבר רבים וטובים לניסיון ההצלה. אך לצערם של כל המתנדבים, הניסיון כשל. לייזי לא שיתף פעולה והאם ובעלה נבוכו.

השיא הגיע ביום שבו גילה הבעל את לייזי מחלל רח"ל שבת. ילדיו של הבעל גדלו אף הם באותו הבית והפחד מההשפעה של לייזי על האחים הביולוגיים והאחים לבית, הפך למוחשי. היה מובן שכדי למנוע את התרקבות שאר התפוחים יש להרחיקם מהתפוח הנגוע. אך  למרות הכל, הספק אכל את ליבם, האם ראוי לשלוח את לייזי, עד לא מכבר פאר הישיבה הטובה, למקום שנמצאים בו ארחי פרחי.

כל זה הביא רק לדחיה בהחלטה שהפכה למתבקשת. עד שהכל הבינו שההכרח לא יגונה, ותובנה זו אכן הייתה זו שהכריעה את הכף, ולייזי, עד לא ממש לפני הרבה זמן פאר השיעור, הגיע ל'זוהרים'.

לייזי הגיע לזוהרים מלווה באמו ובעלה ודמעות בעיניהם כאילו מלווים ילד לקבורה.

אני זוכר את האם האלמנה יושבת שפופה וכואבת בוועדת הקבלה, בוכה בדמעות על מצבו של בנה, ואולי גם האשימה את עצמה, שבנישואיה, שעזרו מאד לשאר הילדים, אולי הרחיקה אותו, הכאיבה לו. כל ההיסטוריה הכואבת שלה חזרה וצפה לנגד עיניה. לא הועילו כל דברי הפיוס וניסיונות ההרגעה, שבעזרת ה' המשבר יעבור, ולייזי ישוב ויעלה חזרה על דרך המלך.

לא היה קשה לזהות את הייאוש על פניה. היא דיברה על בסיס ההבנה שעצם השהות ב'זוהרים' היא הגזרה הקשה. זאת כי בעיניה 'זוהרים' לא היה פתרון אלא עצם הבעיה. היא ראתה את הכניסה של לייזי שלה ל'זוהרים' ככניעה והשלמה עם הנצחת המצב. נראה היה כי למרות כל דברי העידוד לבה נשבר לרסיסים.

מה רבה הייתה המבוכה שלנו כצוות שלאחר פחות מחודש נאלצנו לשלוח את לייזי להשעיה בעקבות חילול שבת, כמה צער חשבנו לעצמינו אפשר לגרום לאם אלמנה ולאב חורג שמצידו עושה מעל ומעבר למען בנו שאינו פרי בטנו. אבל מה לעשות וחילול שבת זה גבול, קו אדום, שאין לחצותו, והכל מבינים שאין לשנות מהנהגת הכפר, שבמצב כזה אנחנו משעים ומזהירים בנוכחות ההורים ומסבירים, שהשבת היא מקור הברכה, שהיא לא קנס ואיסור אלא מקור לכל הטוב. אבל אם למרות השתדלותנו לקבל את המצב הרוחני הירוד של הנער לעת עתה ולהבליג, את הגבול הזה אין לחצות. כי שבת בכפר חייבת להישמר, ולו רק בשביל הכבוד למקום וכדי להבטיח שאחרים לא יחציפו פנים אם נשתוק לאחד.

למען האמת, הנושא כבד מאד, אבל כך הורה לנו אחד מגדולי ישראל, ומכלל ברזל זה לא נסור.

לייזי חזר לכפר לאחר שלושה ימים וכתיקון על מעשיו נתבקש ללמוד את ענייני השבת עם הרב נח פלאי שליט"א, אחד מהרבנים בכפר על מנת לתקן במקום שקלקל.

הרב פלאי נתן ללייזי את הבחירה באיזה ספר ללמוד מענייני השבת, ולייזי בוגר הישיבה הליטאית החשובה בירושלים אוותה נפשו ללמוד בספר התניא, לא פחות ולא יותר.

הרב פלאי נענה למבוקשו, ומה נאמר, מיני אותו יום התגלה לייזי חדש לכל אנשי הכפר, אנשי צוות הרוחני וגשמי והנערים עצמם. זו הייתה לידתו מחדש של לייזי החב"דניק.

המהפך היה דרמאטי, לימוד התניא כל כך השפיע, עד שלייזי הפך להיות שליח הרבי בכפר. לא זו בלבד שלמד בעצמו חסידות, אלא גם עשה פעילות בין התלמידים, דירבן שיניחו תפילין, שיקראו קריאת שמע בזמנה. שיעורים בחסידות נהפכו לדבר שבשגרה בכפר כאשר לייזי הוא המנוע והמניע ויהי הדבר לפלא, חידה שרבים התחבטו בה.

שיחה לתוך הלילה גילתה את אשר התחולל בנפשו של לייזי. הלילה הוא כידוע זמן מסוגל לשיחות נפש, בכל מקום, גם בעיר, קל וחומר במקום כמו כפר זוהרים. באחת השיחות שקיימתי עימו לייזי פתח את סגור ליבו (וזה כשלעצמו היה עניין חשוב ומועיל לריפוי), וסיפר על האבא שהוא כה אבל עליו ומתגעגע לדמותו. למרות – או אולי בגלל – שהיה קטן כשאביו נפטר. כבדרך אגב סיפר לייזי כי יום אחד נפגש עם מכיר קרוב לאביו והוא גילה את אוזנו כי אביו היה חב"דניק. לייזי סיפר לי: "הרגשתי בגידה גדולה להיות בישיבה ליטאית כאשר אבא שלי היה חסיד חב"ד". מאידך גיסא במבנה הבית של היום לא ראה לייזי סיכוי להתקרב לחב"ד, וכך מצא את עצמו לייזי לא ליטאי ולא חסיד, לא חב"דניק ולא 'מתנגד'. בכפר שבו אין מעמדות ואין הבדל בין ברסלב לחב"ד, בין ספרדי לאשכנזי, בין חסיד לליטאי, מצא לייזי את אשר חשקה נפשו לחזור לדרכי אביו, ולנו רק נשאר להתפלל שנראה בקרוב את לייזי בשורה הראשונה באחת מישיבות חב"ד.