"נטחן לפני הפסח"

הרב אשר יחיאל קסל, רב כפר הנוער 'זוהרים'

ליל התקדש החג בכפר ליד שולחנות ערוכים וכסאות להסבה, ישבו כעשרה נערים תלמידי הכפר ב'זוהרים'. תופעה בלתי שגרתית, בעיקר בשעה שבכל בית יהודי מקיים האב את מצוות "והגדת לבנך", בחרו כמה מהנערים להישאר בכפר.

הנושא איתגר אותנו מאד. הרבה התחבטויות עברו על הנהלת הכפר סביב השאלה האם לקבל את עצם המציאות של ליל סדר בכפר. זאת גם בשל מיעוט הבחורים הזקוקים לכך. כי על אף שמדובר בבחורים שנמצאים בכפר נוער, וזה כשלעצמו מציאות לא שגרתית, הרי בכל זאת יחידים ממש, באמת חשים כי אינם יכולים להגיע לבתי הוריהם אפילו בליל התקדש חג הפסח, והבחירה שלהם היא להישאר בכפר גם בזמן מיוחד זה, שהוא ראשית כל משפחתי, והדבר ניכר היטב בכל בתי ישראל הכשרים.

אבל תחנוניהם של הנערים להישאר בכפר גברו על המחשבות האחרות, ואחד מהמדריכים הטובים נשאר ב'זוהרים' גם בחג הראשון עצמו, כדי לעשות עם הנערים את הסדר.

התוצאה הייתה מרשימה, כי בחול המועד כבר בישרו לנו הנערים כי לא חוו מעולם סדר מרומם שכזה. אבל לקח להנהלת הכפר זמן רב כדי להבין מה גורם לנער לוותר על ביתו ולהישאר גם בליל הסדר בכפר.

זה לא קרה השנה, אלא בשנים קודמות, ובעקבות ההתרחשות התקבלה החלטה על דרך פעולה.

כל זה מוביל אותנו לתובנה שכל נער – כמו כל אדם – הוא עולם לעצמו, ותמיד יש סיפור מאחוריו. פעמים רבות אחרי שיודעים את הסיפור אפשר לגשר ולגרום לקשר בריא יותר עם הבית. ואכן, מי שנשארו בכפר בליל הסדר זכו לעיון מיוחד בקורותיהם ובבעיות מולם הם מתמודדים, והייתה לזה תוצאה, שבאה לביטוי בכך שהשנה, מלבד נער אחד כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו בבתיהם, לפחות בליל הסדר, וכל זה תודות לעבודה מאומצת של צוות הכפר מתוך הבנה ברורה שעל אף שהנערים קיבלו בהתלהבות את השהות בכפר בסדר, וכאמור שיבחו את האווירה המרוממת, הדבר הטוב ביותר עבור כל נער באשר הוא, לחוות את החג בחוג המשפחה בבית הוריו.

אוריאל היה הנער היחיד שסירב להגיע לביתו בליל הסדר. הוא התעקש בכל דרך אפשרית, ועמד מול ניסיונות השיכנוע של אנשי הצוות, שבעצמם עמדו מול ההפצרות של הורי אוריאל, שממש התחננו בפני בני השיח שלהם מאנשי הצוות שיפעילו את השפעתם על אוריאל כדי שיאות להגיע הביתה. אבל לדאבוננו גם התגייסות הצוות לא הועילה. אוריאל התעקש, ומכיוון שנשאר יחיד שלא נסע לביתו ולא הייתה עילה לקיים ליל הסדר בכפר, אחד מאנשי הצוות הרחומים הזמינו לביתו ובא לציון גואל.

בחול המועד פגשתי את אוריאל ושוחחנו שיחה של חופשה, והדברים התגלגלו למנהגי הפסח שכידוע הם רבים ומחמירים. כל משפחה ומנהגיה, כל עדה וחששותיה, והקפידות וה"חומרע'ס" הנהוגות בה, ואז תוך כדי הדברים החל אוריאל לבכות. פשוט לבכות. בחורים אלה אוהבים להיראות קשוחים, וכשבחור נכנע ובוכה זה אומר לא מעט. לא היה קשה להבין שכנראה הגענו לקצה חוט, ואני עומד לשמוע את הסיפור האמיתי שיגלה את צפונות הנפש, ובין השאר יבהיר למה אוריאל בחר שלא לעשות את הסדר בביתו.

אכן עם התפרצות הדמעות יצא לאור גם הסיפור ואוריאל החל לשפוך את ליבו: "אני שונא את פסח, אני שונא את פסח שנאת מוות. אם היה לי אפשרות ויכולת לטוס בפסח לאי בודד ולהיות שם לבד, אפילו שאוכל רק חול ואבנים, הייתי עושה זאת, זה מה שהייתי בוחר לעשות, העיקר שלא לחגוג את החג". המונולוג היה עוצמתי והמילים הקשות בלאו הכי גם נאמרו בכעס רב, והקצף היה על השפתיים. הבנתי שהחוויה הלא נעימה שחווה אוריאל וכנראה הגתה אותו מהמסילה, התרחשה באחד מחגי הפסח, והייתה בעלת השפעה קשה. לכן הנחתי לו לאוריאל, בלי שאגיב, והמתנתי לזמן שהוא יהיה יותר רגוע ואוכל לשמוע את הסיפור, מה עוד שכבר הכרתי מנערים אחרים שלא תמיד ההורים יודעים להבדיל בין מנהג להלכה או בין 'קפידא' לעיקר הדין, ומקרים רבים של מריבות וכעסים סובבים סביב העניין הזה, ולתומי חשבתי מן הסתם זה מקרה נוסף של חומרה שאיבדה פרופורציה.

אבל לא, הסיפור ששמעתי מפיו של אוריאל היה מעבר לגבול הדמיון. ברשותו המפורשת של אוריאל וברשות הוריו אני מביא את הסיפור למען נשכיל ממנו דעת:

אוריאל הוא בן להורים יקרים, משפחה של יראים ושלמים אשר בניהם הולכים בס"ד בדרך ה'. מלבד אוריאל יקירנו שסטה מהדרך והגיע לכפר, כדי לנסות למצוא בו את דרכו בעבודת ה' ובמציאות תפקידו בעולמו.

כמו תמיד – וכמתבקש – כשהגיע אוריאל לכפר שאלנו גם את הוריו את השאלה הטבעית, מה קרה לפתע שאוריאל יצא מהישיבה, וכמו תמיד ההורים לא ידעו להצביע על סיבה מסוימת שנטלה את הבן יקיר שלהם מהישיבה והובילה אותו בציצית ראשו לכפר.

עכשיו, בשיחה שבה נפרצו הסכרים, ואחרי ליל הסדר מחוץ לבית, התגלתה הסיבה. כדי לעמוד עליה נחזור שנתיים אחורה במנהרת הזמן. אוריאל היה אז בחור ישיבה, וזאת בישיבה טובה בעירו. אלא שגם הובי היה לו לאוריאל, לגדל דגים באקווריום, בעמל רב אסף וגידל למעלה ממאה דגים ממינים וסוגים שונים, עד שהגיע ערב פסח. אוריאל שהיה ירא ושלם הלך לשאול רב מה הדין עם האוכל המיועד לדגים, שמא הוא חמץ. הרב השיב כי מותר להשתמש ב"אוכל של דגים" לפסח, כמובן עבור דגים, וטעמו ונימוקו עימו. דא עקא, שמה שהתיר הרב לא היה מקובל על אביו של אוריאל, שבו במקום הודיע לבנו מחמדו כי אצלו בבית לא יכנס דבר שלא נמצא תחת השגחה מחשש לבל יראה ובל ימצא. אוריאל כעס ואמר לאביו כי אין אוכל כשר לפסח לדגים בהשגחה ראויה, וציטט שוב ושוב את דברי הרב השכונתי שאמר במפורש שאין עם זה בעיה, והודיע לאביו כי אכן ישתמש באוכל הדגים לפסח. אוריאל החביא את הקופסא שבה האוכל, אבל האבא, שהוא יהודי ירא ושלם לא ויתר ועד שריפת חמץ כבר הייתה הקופסא תחת ידיו, יותר נכון בין לשונות האש. כשגילה זאת אוריאל היה זה כבר מאוחר, והדגים שלו גם הם קיימו את מצוות החג בהידור, כל כך בהידור עד שהשלימו את תפקידם בעולם, והדגה אשר באקווריום סיימה את חייה.

אוריאל קיבל את זה קשה. כל דג שמת המית עימו עוד חלק בנשמתו של אוריאל, וכך מאותו חג הפסח התחלל ליבו של אוריאל, והוא הלך מדחי לדחי, עד בואו לכפר.

כאשר סיפרתי את הסיפור לאבא של אוריאל הוא הזדעזע, "הרי אני רצחתי את בני, החמרתי בחמץ ועברתי על נפשות,  איך הבאתי על עצמי את הרעה הזאת", והלב נכמר מול הכאב של האב. אבל מה לעשות שההזדהות עם כאבו של אוריאל על הלב שנקרע לו על בבת עיניו לא פחותה מזה.

סיפור על לב שנטחן לפני הפסח!

בסיכום עם האב אני מביא את הסיפור ללמוד וללמד, איך לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, והפסד מצווה כנגד שכרה, בינו נא.

==