בפרק הקודם למדנו שבין הזמנים הוא גם בין שני זמנים של ישיבה אבל הוא גם זמן בפני עצמו של הבית וטוב ונכון להשקיע ולהתכונן אליו מראש בפרט בדברים שיכולים להביא לידי קצרים ומריבות שאז יצא שכרו בהפסידו והנער יחזור ללימודים בתחושת תסכול ולא רק שהוא לא נח והתרענן אלא שהוא חזר מותש יותר ואת המנוחה ממילא הוא יעשה בישיבה מה שיוביל להידרדרות בתפקוד בישיבה ולחריקות מיותרות עם צוות הישיבה והמעמד החברתי של הנער.
בפרק הזה ננסה להתכונן טוב יותר לחזרה של הנער מהישיבה לבית לתקופת בין הזמנים בשאלות שנוגעות להתנהלות מול הנער בזמן של בין הזמנים.
"קימה בזמן"
ברוב עולם הישיבות התפילה בבוקר היא בסביבות 7:15 בבוקר הזמן לקום בכדי לבא בזמן לתפילה הוא 6:45 וגם אם מדובר בנער שגונב כמה דקות שינה וקם ב-7:00 או 7:15 עדיין נשאל האם בימי בין הזמנים זו השעה שבה הנער צריך לקום? האם אנו יכולים לחייב אותו לקום בשעה הזאת כדי שגם בבין הזמנים יהיה לו סדר יום מסודר?
השאלה הזאת מתחלקת לשני חלקים החלק הראשון הוא מתי באמת נכון שהנער יקום בימי בין הזמנים? והחלק השני הוא מה עושים בשביל שזה יקרה ובעיקר מה לא עושים שזה לא קורה?
בחלק הראשון: הדבר החשוב ביותר לבדוק הוא האם הנער לוקח אחריות על הקימה בבוקר והאם זה מעניין אותו מתי הוא קם האם הוא מחויב לאיזה מנין מסוים אפילו בשעה מאוחרת כלומר פחות חשוב ופחות נתערב מתי הוא קם וכמה זמן הוא מתארגן עד שהוא יוצא מהבית בתנאי שברור לנו שיש לו איזה שהיא מחויבות לקימה בזמן והוא מסודר ומחושבן. לדוגמא האם כשיש לו סידור מיוחד (לא טיול) ביום שלמחרת הוא מעצמו קם יותר מוקדם ואחראי לעצמו אם כן נדע שיש לו אחריות וזה מספיק ואין צורך בכלל להיכנס אתו לפינות של שעה וזמן התארגנות לאט לאט ובדרך שלו הוא יתקדם ויסתדר על שעה ומניין מסוים שטוב לו והוא מרגיש בנוח שם (שהרי גם את זה צריך לקחת בחשבון)
בחלק השני: אם נראה שהוא ישן עד בלי די ואין לו זמנים ומחויבות כלל והוא לא מידיעה והחלטה ישן עד מאוחר ובעצמו הוא מצטער על כך ולא טוב לו ישנם לפנינו שני אפשרויות האחת יעילה ומקדמת והשנייה הרסנית ומחמירה את המצב הדרך הרגילה שבה באופן טבעי אנו ירשנו מהורינו ללא כוונת זדון היא דרך ההצקות שהולכות ונשנות עד בלי די כל דקה או שנים במחשבה שאולי זה יתיש אותו וייהרס לו טעם השינה וממילא הוא יעדיף לקום כבר כי הרי גם כך הוא סובל ומה שבאמת קורה בסופו של דבר שהוא קם בכעס בתסכול וללא חשק וכל יום נראה כמו היום שלפניו דהיינו יום שהתחיל רע וממשיך גרוע עוד יותר וחשבון הימים מצטרף אחד לאחד וברור לנו איך נקבל אותו בסיום בין הזמנים ובאיזה טעם הוא חוזר לישיבה.
הנה הבעיות שבדרך זו:
א' בזמן שהוא ישן ומנסים להעיר אותו כל בר דעת מבין גם על עצמו שרמת הקשב במצב כזה היא מתחת לאפס ואין עם מי לדבר את כל דברי המוסר והתוכחה שנשמעים דרך אגב כמו – חבל על היום שלך! מה יהיה אתך? אתה מתיש אותי! זמן ק"ש! ועוד ועוד דברי כיבושין שנופלים על אוזניים ערלות ממש ואין ולא תתכן אפשרות לאיזה שהוא קשב במצב כזה ואפילו ברמה הבסיסית ביותר.
ב' כאמור לעיל גם אם הוא יקום בסוף הטעם המר שבקימה זו יישאר לאורך זמן במשך היום וזה בוודאי לא מה שימריץ אותו לקום מחר בזמן.
ג' ישנו סיכוי גדול שגם אם בישיבה הוא קם בזמן והכל הלך חלק מעצם המחויבות שלו כלפי סדרי הישיבה והמעמד החברתי הקימה בבית בצורה כזאת תהרוס גם את הקימה בישיבה ואז רק החמרנו את הבעיה.
ד' ברור שנער שקם בצורה כזאת כל היום יוכלו להיות חיכוכים בבית ומריבות מחוסר שיתוף פעולה שלו בכל דבר שקורה בבית בהמשך היום (ואפילו בטיולים) כי הרי ברור שלעצמו לפחות הוא את הכבוד חייב להחזיר ובכל דרך שתהיה.( ואפילו במחיר מריבה עם האחים)
מה לא עושים?
לא צועקים ומציקים ומעירים ורודפים ומתחננים ואפילו שאלו הם דברי מוסר ותוכחות הכתובים בספרים ולמדנו והרגשנו על בשרינו מהורינו ומורינו כיוון שכמו שמצווה לומר דבר הנשמע מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע ואין לך דבר שלא נשמע יותר ממצב של ילד שרק רוצה להמשיך לישון בשעה 7:00 בבוקר מתחת לשמיכה.
מה עושים?
קודם כל בפעם הראשונה או השנייה מתעלמים לחלוטין מהקימה המאוחרת ולא מעירים ואפילו ברמז קל שבקלים כדי לא להפסיד בהמשך ואחרי יומיים לכל הפחות שהוא קם מאוחר יושבים אתו כמו ילד גדול אחרי צהריים או בערב (העיקר לא סמוך לקימה המאוחרת) ומדברים על הנושא באופן פתוח וללא ביקורת כלל אלא לברר קודם האם יש לו רצון בכלל לקום ואולי אין לו סיבה לקום כי משעמם לו ועדיף לקום קצת מאוחר כדי שלא יהיה הרבה זמן משעמם ולכן קודם כל לדבר על זה בנחת ועם קשב לפחות מינימלי מצד הילד.