קשב וריכוז? מה זה? 8 תובנות!!

קשב וריכוז?
8תובנות מאת:הרב דן טיומקין
איך אפשר לגדל ילד עם בעיות קשב וריכוז בהצלחה?האם לתת רטלין ? איך לא משתגעים כאשר הוא מוציא אותנו מדעתנו והופך את שולחן השבת?
ת. אענה לך בצורה ממוקדת על השאלות ששאלת בהקשר רחב יותר לתופעה, לשמה. (השגוי, כמבואר בהמשך), להתמודדות איתה ולעצות קטנות שיכולות לשנות את התפיסה. 8 תובנות, עם תמונה רלוונטית לכל תובנה.
עצבוב רשתי
א.עצבוב רשתי.
אין את מי להאשים. לא את עצמנו.וכמובן שלא את הילדים האלה.
בזמנינו זה כבר מגובה בראיות פיזיולוגיות. בניגוד למיתוסים מוטעים שהיו בעבר, השורש של התופעה לא קשור לא לחינוך ולא לתזונה. זה גנטי. יש חלק במוח שעובד אחרת. יש בזה דרגות ביניים וקשת רחבה של שוני תחת השם הכולל של בעיות קשב, ולכן זה כל כך מתעתע. אז נכון, חינוך ותזונה מסוגלים לשפר או להחריף במידה מסויימת את הסימפטומים, אבל היום עולם הרפואה יודע לשים את האצבע על המקום המדוייק שממנו משתלשל עצבוב רשתי נוירולוגי פיזי שעובד אחרת, וכל השאר זה כבר רק תוצאות.
ישנם הסוברים ששורש התופעה רוחני וזה חלק מהתיקון של הדור האחרון, של נשמות שמתמודדות עם חומות אבן שמכסות על נקודת 'בת המלך' כמבואר בזוהר הקדוש, והרב אורי זוהר שליט"א כתב על זה ספר שלם 'אבות על בנים' (שיצא לאחרונה בהוצאת 'מענה'), ולפי זה התופעות הנוירולוגיות הן רק נגזרת ופועל יוצא לשורש הרוחני בכל מקרה, זה לא אשמתנו. אם כן אפשר להוריד את תחושות האשמה והתסכול. זה לא שהילד עושה דווקא ולא אשמת אף אחד. זה פשוט חוסר בנוירו-טרנסמיטורים מסוימים. וככל שנקבל ונשלים עם זה כך נוכל להתמודד בדרך הטובה ביותר
ב' האם חשבתם לאחרונה על תשלומי הפנסיה שלכם?
כאשר חושבים מה באמת עובד אחרת, ומה שורש הייחודיות הנוירולוגית של ילדי ה- A.D.H.D, מתברר שזה החלק במוח שאחראי על החישבון של הפעולות שלנו. אדם רגיל מחשבן כל תגובה שלו גם עם נסיון העבר, וגם עם ההשלכות העתידיות ולפי זה הוא בוחר את תגובותיו.
ילדי ה- A.D.H.D חיים את עולם ההווה. הם בוודאי יודעים שיהיו השלכות. אבל בזמן אמת – זה לא מענין אותם כמו שאותנו מענין שינוי של אחוז בפנסיה. זה חשוב. זה ישפיע מאד בעתיד. ובכל זאת בהווה אנו כמעט ולא נותנים לזה משקל…
ילדי ה- A.D.H.D חיים כמעט במאה אחוז בהווה. כאילו אין מחר. "באשר הוא שם". אין להם פרופורציות אין להם הקשר רחב, וזה פוגש אותם בחיכוכים חברתיים, בשובבות, בהתנהגות ילדותית. אה, כן, וגם בבעיות קשב. אבל חשוב לזכור זה רק סימפטום אחד צדדי.
כשמתבוננים בזה מבינים שעיקר הבעיה שלהם היא לא להחזיק קשב, אלא להחזיק באופן מאוזן את מנגנון הויסות העצמי. זה קשור באימפולסיביות וביכולת שלהם לדחות סיפוקים. אם זה לא מענין בהווה – הם לא שם. אצל כל חד מאיתנו יש מנגנון עכבה שמאפשר לעשות איזון בין לעשות מה שרוצים לבין מה שצריך. אולם אצלם משהו במנגנון הזה לא עובד טוב. הם מאד מתקשים להיות בחלק של ה"צריך". הבעיה שהעולם של ה"רוצה" אינו יציב, מה שהופך אותם להיות די אומללים, ולמרות שהם לא מיטיבים לבטא את זה – הם זקוקים לעזרה שלנו.
ג' מכשיר שמיעה.
נוהגים לומר שגם לקויות צריכות מזל. יש לקויות אופנתיות כמו לקות ראיה. האופנתיות לא מתבטאת באחוזי לקויי-הראיה באוכלוסיה, אלא בכלי העזר להתמודד איתה: משקפיים. זה יפה. זה אפילו מותג אופנה.
ויש לקויות שמשום מה, כלי ההתמודדות איתן הרבה פחות משדר אלגנטיות אינטליגנטית, ורק מנסים להצניע אותן ככל האפשר, ואין מה לדבר על מותגים. לדוגמא, לקות שמיעה. מכשיר השמיעה נתפס כדבר לא אופנתי ולקויות של תסמונות שונות (טורט לדוגמה) – עוד פחות. אבל הן לפחות ניכרות בהרבה יותר
אצל הלקויות תסמונת ה- A.D.H.D הן קשות במיוחד, בגלל שהן שקופות, והכי חמור – הם גם מתעתעות. הדבר שהכי עקבי אצלן זה – חוסר העקביות שלהן. בזמנים קצרים הם מצליחים. בביקורים אצל סבא וסבתא הם גם במיטבם. גם בשבוע הראשון ללימודים . אבל זה דורש מהם משאבים עצומים שפשוט אין להם, ולכן השיגרה מוציאה מהם בלי סוף כל הזמן חיכוכים ועצבים. חלק מהסיבות הן בגלל שהסביבה פשוט לא רואה ולא מצליחה להבין את הלקות האוביקטיבית שלהם. השקיפות של הלקות גורמת לסביבה א' להלחיץ, ב' לתבוע, וזה מייצר אצלם לחץ וחסך רגשי, דימוי עצמי שלילי נמוך ועוד..
ד'. גרגר פנינה
הפנינה הינה אבן חן שנוצרת בצורה מאד מענינת. כאשר גרגר קטן זר חודר לצדף, הרכיכה שבתוך הצדף מפרישה עוד ועוד חומר מסביבו וכך נוצרת הפנינה. והכל בגלל גרגר קטן שפשוט נהיה עבה פי כמה מגודלו המקורי.
למרבה הצער, תסמונת הקשב והריכוז גם היא מאד מתפתחת וגורמת לנזק הרבה מעבר לבעיה הזו. היא גורמת לבעיות חינוכיות (בגלל עיכוב בקריאה, בכתיבה, בשפות וכו'), לבעיות חברתיות וממילא גם לבעיות של דימוי עצמי נמוך ובטחון עצמי אפסי. מיעוט חוויות הצלחה בתחום הלימודי והחברתי גורם לאורך זמן למרדנות, ליאוש, לחיפוש אלטרנטיבות, וזה כבר גורם לגיל התבגרות מאתגר, עם הרבה יותר סיכון, מעבר לתופעות קוגנטיביות נילוות.
אז מה עושים? בינתיים- ממשיכים לקרוא. יש פתרונות ולא הכל שחור. אבל ודאי שכדאי לאבחן, להתיעץ עם מומחים ולחפש גם את הליווי החינוכי וגם את הטיפול התרופתי המתאים כדי למנוע את הצטברות כל הצרות שמסביב.
זה הזמן גם לומר מילה על תרופת הרטלין. הרטלין, זכתה לדימוי נוראי, למרות שאין ספק שלתרופות אחרות יש נזקים חמורים הרבה יותר, וחוסר לקיחת תרופות גורם לתופעות לוואי חמורות פי כמה. צריך לדעת שאצל כ-30% מילדי ה- A.D.H.D תרופת הרטלין כלל אינה משפיעה (או משפיעה הפוך ורק מחמירה את המצב) ול-70% הנותרים מאד קשה איתה, אבל גם מאד קשה בלעדיה. ובלי התאמת מינון מדוייק אין סיכוי להצליח. לכן זה די שטחי ופשטני למהר לשלול או לנקוט צד. כדי למנוע מהנשמות המתוקות האלה לגרום לעוד ועוד נזקים כדאי למצוא מינון מתאים (וחמקמק, כי הוא משתנה עם הגיל), ולא לותר על הדרכה וליווי, לילדים אבל בעיקר – להורים. ויש היום ספרות נרחבת בתחום ויש היכן להתמקצע בזה..
ה' מחברותיו של לאונרדו
מחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י לא מותירות מקום לספק הוא קופץ מנושא לנושא.. הוא סבל מ- A.D.H.D. מאנטומיה לאסטרונומיה. ומשאיר כל כך הרבה דברים פתוחים. הוא לא היחיד. יש ערך שלם באנציקלופדיות על סימפוניות בלתי גמורות של מלחינים מפורסמים יש כאן תבנית קבועה כנראה שזה בלתי נמנע,. אנשי ה A.D.H.D הם בדרך כלל מאד יצירתיים. אבל הם מתקשים לסיים דברים.
ההסבר הפשוט יותר הוא שיש להם פחות מחויבות לצורת מחשבה נורמלית. כל גרוי וכל רעש רקע מתקבל בברכה, והתוצאה בדרך כלל מאד יצירתית, וכמובן יש לזה חסרונות. בכל הנוגע לאדמיניסטרציה ובקרה הם יסבלו מדחיינות ומביצועים נמוכים. כלפי חוץ זה אולי נראה לפעמים כמו חוצפה והתרסה, ודרוש גובה על מנת לראות מעבר, לשמוע את צעקתם, ולהניע אותם בחכמה.
ו' גבולות וקיצורי דרך.
יונתן
החיים בהווה בלי מחויבות להשלכות העתיד או לנסיון העבר, יוצרת עוד כמה תופעות לוואי מענינות. א' נטיה להתעסק במקביל עם כמה פעולות. ב' נטייה לחפש קיצורי דרך. אבל התופעה הדומיננטית מכולם היא הנטיה לעסוק תדיר בבדיקת גבולות. כל גבול, ובעיקר גבולות משמעת. הם לא מקבלים כמובן מאליו את גבולות הגיזרה שלהם, אלא מאתגרים ללא הרף את המערכת, בודקים כל הזמן את הסבלנות והנחישות של המערכת. כאשר זה נפגש ביחד עם החיפוש לקיצורי דרך, מתקבלת תוצאה לא רק יצירתית ושובבה, אלא עם הרבה סיכון ללקיחת סיכונים או לקיצורי דרך שליליים כמו גניבות (מה שבאופן פרדקסולי עלול להביא אותם בסופו של דבר למקום שבו יש הכי הרבה גבולות), או התמכרויות שונות. לכן הם הרבה יותר מועדים לכך. במחקרים שנעשו אחוזים ניכרים מעורבים בהסתבכויות למיניהן, וזה חלק מהאתגר שלנו כהורים. יש הרבה עצות איך מתמודדים עם זה. לדוגמה. אומרים שטוב לתת להם גבול לא חד משמעי אלא גבול שיש בו טווח. כמו למשל שעת שינה עם טווח. הם תמיד יחרגו מהרף התחתון. הם לא יכולים אחרת. מצד שני זה לא יסבך אותם כי יש רף עליון שבו יש להיות קשוחים.
ז' חליפת חייט
הייתי רוצה לשאול מי היה בוחר ומסכים שיוולד לו כזה ילד?
ומי היה מסכים שיוולד לו ילד מחונן?
זה בעצם אותה שאלה. זה מאתגר לא פחות ואף יותר עובדתית.
יש איזה פרבולה ששמה בתוך מנעד מסויים את כל האנשים. רוב האנשים נמצאים אי שם במקום טוב כלומר באמצע. העולם מותאם להם. ילדי ה- A.D.H.D (כמו גם המחוננים, לצורך הענין) נמצאים בדרך כלל בקצה.
הם יצירתיים. הם יותר חיים. חווים יותר חזק. חיים על הקצה. הם חושבים מחוץ לקופסא. כזה רמטכ"ל הייתי רוצה. אחד שמעבר למנגנוני הבקרה והפיקוח ידאג לא רק לתפעול שוטף. אלא לפיתוח יצירתי. וזה בדיוק ילדי ה- A.D.H.D השיגרה משעממת אותם. קטנה עליהם. הם אנשים עם מעוף, עם חוש צדק ואינטואיציות מטורפות לזהות זיופים וחוסר כנות. שזו תכונה נפלאה כאשר אתה בעמדה גבוהה, אבל תכונה קשה כשאתה תלמיד במערכת חינוכית סטנדרטית…
מה שאומר שהעולם לא ממש מתאים להם. עגול לא נכנס לכוורת מרובעת. חליפת פס יצור לא מתאימה למידות שלהם. הם זקוקים לחליפת חייט שתפורה על פי מידותיהם.
וכאן נכנסת תרופת הפלא הריטלין, אבל גם היא בעיתית. היא אמנם עוזרת, אבל על הדרך – מרבעת את האישיות. ומלבד כך מסייעת רק לזמן מוגבל. עד שמשרד הבריאות לא יחליט להוסיף רטלין למי השתיה שלנו, אנחנו חייבים לייצר סוג של טיפול משולב הכולל השקעה חינוכית בשילוב התרופה כדי לתת לילד כלים לעצור ולחשבן למרות כל הקושי. זה דורש בגרות וזה לא בא ביום אבל אין ברירה. חליפת חייט מחייבת הרבה יותר משאבים מעבר לפס הייצור של משפחה או בית ספר. לא לכולם יש את המשאבים הללו, יש מגבלות אמיתיות, ואז מאלצים אותם ללבוש חליפה רגילה – ונוצרים חיכוכים.
אפשר ללמד ילד כזה לא להיות רק בהווה. אבל זה לימוד מאתגר. כי כדי שהוא באמת יופנם, צריך שהם יאהבו ויתחברו אליו. וזה כבר דורש יצירתיות ומרחב עבודה הרבה מעבר לתוכנית הלימודים הממוסדת…
לכל אחד בעולם יש תחום שבו הוא טוב אפילו טוב מאד המומחים טוענים שאצל כל ילד כדאי לזהות ולפתח את אותו תחום בשלב מוקדם כדי שזה יתרום לו לבטחון, להרגלי למידה, לחווית הצלחה בעיקר ולכל הדברים הטובים. אצל ילדי ה- A.D.H.D זה לא רק עצה טובה, זה ממש קריטי. חייבים למצוא את הנקודה שבה הילד מתענין ומצטיין (ולכל אחד יש נקודה כזאת) ולפתח אותה. לשקף לו כמה הוא מצויין בה. הם מומחים לזהות שקרים ומריחות ולכן כאשר החיזוקים אמיתיים ופוגשים אותו במקום שבאמת הוא השקיע באהבה והצטיין, זה נותן פירות מיידים ונותן לילד כח שהוא זקוק לו כמו חמצן. ודבר זה צריך להיות במודעות שלנו תמיד. לחפש ולחזק את נקודות האור שבהם.
התיחסנו במאמר לילדי ה-A.D.H.D, אבל זו אינה מחלת ילדות. זה אתגר של החיים. ולכן החשיבות למצוא את נקודת ההצלחה היא מאד קריטית. כי היא היא הבסיס לבנין המפואר שעוד יקום ויצמח ממנה בעזרתו יתברך.
ח' האי של אפשר
האתגר הגדול בלגדל ילדי A.D.H.D צורך משאבים רבים וחייבים למצוא זמנים גם להטעין את הסוללה. זה כלל לא קל. צריך פרנסה וצריך כל כך הרבה דברים מחויבים, ואיכשהו זה תמיד נוטה להידחק הצידה. ולכן החכמה היא לא לוותר. להילחם על זה. על זמני איכות. פינוקים אישיים קטנים. בנפרד או אפילו עדיף – ביחד עם האשה. כל השקעה בשלום הבית משתלמת פה. בלי לקבוע זמן לחופשה, בלי לייצר תנאים לזמני איכות זוגיים, יש כאן סכנה קיומית לכל הבית.
אז מעבר לנפנוף מטרידים ומסיחי דעת, צריך למצוא פינה שקטה, אי קטן של הטענת מצברים, משותפת, לבעל ולאשה, או בנפרד, בזמני איכות שיתנו כח. אי קטן, "אי של אפשר". זה אפשרי.
בית של A.D.H.D הוא בית מאתגר ומלא חיכוכים. שולחן השבת לא פעם נגמר בפיצוצים.במריבות,וכו' אסיפות ההורים בבתי הספר מעוררות חרדה כמו יום הדין, ובכלל, כל חווית ההתעוררות וההתארגנות בבוקר, כמו גם ההשכבה לישון בלילה, הופכת את הבית למורט עצבים. אין מה לומר, הילדים האלה נפלאים ממש אבל הם לא טיפוס כנוע הם לא טיפוס מרצה ולכן כדאי לנסות להוריד לחץ. בפרט בגילאים הקשים. יש הרבה מלאכת תיווך שנדרשת מול המחנכים, להראות שיש לילד גב תומך שמבין ומתעניין, לשתף ולערב ולגייס את המערכת החינוכית לפרוייקט. זה דורש הרבה משאבים ולכן צריך להיערך לזה. לפעמים זה אומר לדחות דברים אחרים, או להזמין אורחים כל שבת כדי לתת לילד את תשומת הלב לה הוא זקוק. זה מאד אינדוידואלי אבל צריך להיות פה עם אצבע על הדופק ולזכור שילדים לא מחנכים בשלט רחוק, בוודאי שלא ילדים כאלה, וההשקעה פה מצד אחד מחוייבת – ומצד שני מאד ומשתלמת. זהו האתגר שהכי משתלם להשקיע בו! זה האתגר שהכי קשה להשקיע בו! זה האתגר שלכם!!
השארת תגובה
חייבים להתחבר כדי להגיב.