בפרק הקודם למדנו כללים נכונים להכלה נכונה שמביאה לתועלת רק כשהיא באה אחרי מסגרת של גבולות ברורים ולא ממקום של חולשה והתרפסות מול הילד או ממקום של חוסר רצון להתמודדות האתגרים שהנער מציב בפנינו.
בפרק הזה ננסה ללמוד איך והאם בכלל אפשר להתנהג בהכלה תוך כדי שימת גבולות ברורים שאין לגביהם שום פשרה.
ההנחה הרווחת שנראית לנו בפשיטות היא שגבולות הם הצד הקשה והמציק בחינוך שאמנם מוכרחים לעשות אותו כדי לחנך אבל זה לא משהוא שהנער אוהב אותו במיוחד וגם לא משהו שאנו כהורים שמחים לעשות אותו ביום יום כיוון שאיזה הורה ירצה לעשות "רע" לילד שלו ולהכאיב לו אם זה גבולות של שעת חזרה הבית או קימה בבוקר או דברים שאצלנו לא עושים שזה בוודאי נשמע לילד כדבר שמעיק וקשה ומכוון אליו לעשות לו דווקא,
ומן הצד השני ההכלה נראית לנו כדבר שכיף לעשות אותו זה יותר להסתדר עם הילד להכיל אותו ולא להיכנס לפינות שיש שם קושי זה מרגיש לנו כדבר נעלה שבא מתוך התגברות על הצד שרוצה לכעוס על מעשה לא טוב שנעשה וממקום של נתינה להתגבר ולהכיל את המעשה ולא לכעוס על הילד, מהצד של הילד גם ברור שההכלה היא קלה יותר לעיכול ובוודאי שהוא היה רוצה עוד הרבה מזה ולכאורה אלו הם החיים הטובים שלא מציקים לו כל כך ויותר מרחמים ומתחשבים בו.
ברור שאם כך אנו תופסים את הגבולות וההכלה זה יראה לנו כשני דברים שסותרים שאין אפשרות באותו הזמן להתנהג עם שניהם וזה יראה בכל מקרה מוזר גם להשים גבולות ברורים וגם להכיל ולהיות טוב לילד. "שינוי הסתכלות"
על פי מה שלמדנו בפרקים הקודמים שההכלה היא כלי חינוכי שאנו משתמשים בו כדי לקדם את החינוך של הנער ולא כבריחה מאחריות וחוסר רצון להתמודד עם האתגרים שניצבים בפנינו כהורים בחינוך הילדים נוכל לבחון את ההכלה בראיה נכונה ולהשתמש בה ברצון מושכל.
בין ההורים לילד תמיד ישנם שני פערים שלפעמים ההורים אינם שמים לב לקיומם הפער הראשון הוא השכלי ברור שבינינו לבין הנער יש פער של התפיסה של החיים התפיסה של טוב ורע וגם התפיסה הבסיסית ביותר של נכון ולא נכון הפער השני מה שהרבה הורים לא מודעים אליו בשעת מעשה הוא הפער הרגשי בכל מקרה שלא יהיה גם אם מדובר בנער חכם וכישרוני ביותר הדבר היחידי שיכול לגשר על פער רגשי הוא הזמן כך שבכל מקרה בין הורים לילדים הפער הרגשי ישאר תמיד במרחב גדול שאם אין מודעות לקיומו קשה עד בלתי אפשרי ר באופן מיטבי תקשורת שיכולה להביא לשינוי התנהגות אצל הנער.
ננסה לשאול את עצמינו כהורים:
האם כשאנו שמים גבולות אנו רעים לילד?
האם מה שאצל הנער נתפס כרע הוא בהכרח רע?
האם אנו יודעים להזדהות עם הקושי של הילד בלי להרגיש רע כשהקושי הוא בגללינו?
האם הילד היה רוצה שיעשו לו "טוב" ויכילו אותו או שיתנהגו אתו "רע" וישימו לו גבולות?
האם אנו שלמים עם הפער הרגשי בינינו לבין הילד ומתוך אחריות למרות הפער להשים לו גבולות?
יכול להיות שכשהנער עוד קטן או כשאנו בתחילת השינוי מצד הנער הוא לא יבין וירגיש את ההבדלים ובכל מקרה הוא ירגיש שכשמכילים אותו אז טוב לו וכששמים לו גבולות זה רע לו וזה טבעי ואת זה בוודאי שאנו צריכים רק להכיל.
אנו כהורים מוטלת עלינו האחריות על הילדים שלנו קודם להיות מודעים לפערים שלנו מול הילדים ולבחון את טובת הילד מה נכון לו ומה יקדם אותו ואיך נוכל לעשות את הטוב ביותר עבורו ונהיה מסוגלים לבחון בפוזיציה קודם כל קצת מרוחקת על פי השכל שלנו ללא עירוב של הרגשות של הילד כלל מה אנו רוצים בשבילו ומה נכון לו על פי האופי והיכולות שלו ומהי נטית ליבו לפי זה נלמד קודם מה באמת אנו רוצים ממנו וכשיהיה ברור לנו מה נכון ומה לו מה טוב לו ומה לא ושוב חשוב מאד על פי היכולות והכוחות שלו נראה איזה כלים יש לנו כדי ליישם את זה נשתמש קודם בגבולות ברורים שזו המסגרת הראשונית שטובה ונצרכת לילד גם הוא לא מבין את זה ואחרי זה נשתמש בכלי של הכלה והבנה לקשיים של הילד שמוכרחים מצד הקושי שהגבול קיים אבל בכל מקרה לא על חשבון הגבול.
ולכן הגבולות הם לא מתנגשים בכלי של ההכלה בשום צורה הם לטובת הילד והם מוכרחים ליציבות והבריאות הנפשית והרגשית של הילד וההכלה רק עוזרת ליישם את הגבולות בצורה בריאה יותר.
כשזו תהיה הדרך שלנו גם להשמת הגבולות וגם להכלה הנער לא ירגיש כששמים לו גבולות שרעים אליו וקשים אתו ומצד שני לא ירגיש כשמכילים אותו שחלשים מולו ומפחדים ממנו מה שיגרום לו להאמין בעצמו שהוא באמת מפחיד כל כך שאפילו ההורים שלו לא מסוגלים להתמודד מולו.