כשהתנגדות לטיפול עטופה בטלית חלק ב'

חיים דיין, תואר מוסמך, עובד סוציאלי קליני, קצין מבחן מעצרים בכיר לנוער, משרד הרווחה
יחס החברה החרדית לטיפול
המפגש הבין-תרבותי בין עולם הטיפול לפונה החרדי הוא מפגש בין תפיסות עולם ומגמות מנוגדות. במובנים רבים, עולם הטיפול משקף את תפיסת העולם המערבית, שבמסגרתו הוא
התפתח. העולם המערבי מייחס חשיבות עליונה לחופש הפרט ותופס אותו כמוביל לרווחת האדם. לעומת זאת, בתפיסה החרדית מיוחסת חשיבות עליונה לציות לצו התורה, הנתפס כדרך הנכונה
והבלעדית לרווחת הפרט וכתכלית קיומו.
עיון בכתבי רבנים חרדים ובמחקרים שנעשו בקרב בני המגזר חושף דו-ערכיות עמוקה וארוכת
שנים ביחסם למקצועות העזרה הנפשית. מחד גיסא ניתן להבחין ביחס של כבוד לתחומים אלו, אימוץ רעיונות פסיכולוגיים והטמעתם בשיח החרדי וכן מגמה הולכת וגוברת של פנייה לעזרה נפשית בשני העשורים האחרונים. מאידך גיסא מובעות חששות והסתייגויות רבות, הן משיקולים אידאולוגיים והן מטעמים חברתיים. בשיח החרדי ישנם קולות הטוענים כי הפסיכולוגיה מגלמת
כפירה ביסודות האמונה הדתית וכן מובעת הסתייגות מחקירת נפש האדם בכלים חילוניים- מדעיים. כמו כן קיים חשש מהשפעת ערכים העומדים בבסיס תאוריות טיפוליות, כמו גם חשש מהשפעה אישית של מטפל שאינו מזוהה עם ערכי הקהילה, באמצעות חיקוי או קבלת מסרים
ישירים.
עצם הפנייה לטיפול המבוסס על גוף ידע חילוני מהווה גורם בעל השפעה משמעותית על חסמים דתיים לכאוריים בטיפול. תפקיד המטפל והמרחב הטיפולי אינם מוכרים דיים בשיח של הנוער החרדי. ההסתייגות ההיסטורית מתחומי הטיפול צפויה לקבל תהודה חזקה יותר בתפיסת נער אשר אינו מודע די הצורך למורכבותה ולצדדיה השונים של הסוגיה. דרך התמודדות עם מצוקה שאותה מכיר הנער היא פנייה לרב המשמש בתפקיד משגיח ומשפיע רוחני בישיבה. הרב מכיר את
נפש האדם מתוך "חכמת התורה," ותפקידו לסייע בהיבטים רגשיים, כמו גם בהכוונה רוחנית.
המונחים "נפש" ו"נשמה" כרוכים זה בזה ונתפסים כשייכים לעולם ידע דתי-תורני. "רופאי
הנפשות" בספרות חז"ל הם חכמי התורה. הנחת המוצא היא כי הפתרונות לכל הקשיים מצויים
בתורה, וכי חיים על פי תורה אמורים למנוע כל מצוקה נפשית, ללא צורך בהתערבות מקצועית. סוגיה דומה נדונה בספרות הרבנית, בשאלת יחס הדת לפנייה לקבלת סיוע רפואי. אחד ההיבטים בדיון זה עוסק בתהייה, מדוע נזקק שומר המצוות לסיוע של רופא, מאחר שהתורה מבטיחה בריאות להולך בדרכיה (רמב"ן, ויקרא כו, יא.) הספרות הרבנית נתנה לכך מענים. אולם בשונה מכך, התחום הנפשי לא זכה לעיסוק, הבחנה והכרה מספקים מסוג זה. התפתחות השיח ושיתופי הפעולה בין עולם הרבנות לטיפול יצרו הבחנות שונות, אך אלה עדיין אינן מגובשות ומושרשות כך שצעירים מהמגזר יוכלו להכירן ולהיעזר בהן בנקל. משמעות הדבר היא בלבול בין תפקידה של התורה לתפקידה של הפסיכותרפיה בהקניית רווחה נפשית ותחושה ששני תחומים אלו עומדים בתחרות ובסתירה ביניהם. כתוצאה מכך, הנער עלול לחוש מצוקה מעצם הפנייה לטיפול ותחושת איום כפולה כלפי זהותו הדתית: מחד גיסא חשש מהטמעת ערכים חילוניים שבבסיס הטיפול
ומאידך גיסא תחושת אשמה ותהייה באשר לטיב דתיותו שלו, משום שלהבנתו, אם היה חי "באמת" על פי התורה, היה מצליח להיעזר בחכמת התורה, ולא היה "מגורש מגן עדן" ונדרש
להיעזר בגוף ידע חילוני (נוביס-דויטש, ;2010 נוסבאום, ;2014 סוסבסקי, .)2001
קשיים בטיפול ממקור אידאולוגי-דתי
תפיסות דתיות משמשות מסגרת להבנת אירועי החיים ולמתן משמעות להם. ניתן לזהות סכמות חשיבה דתיות המקדמות טיפול וכאלה המעכבות אותו. הבנת סכמות אלו עשויה לסייע בהענקת טיפול רגיש תרבות 2001( Barone, & .)Carone טשטוש הגבול בתפיסת הנער בין המישור הדתי לבין זה הפסיכולוגי גורר אי-הבחנה בין תפקיד המטפל לתפקיד הרב. מצב זה מהווה כר לקשיים בטיפול מטעמים דתיים לכאוריים. הדבר יכול להתבטא ביחס לפנייה לעזרה, באופי היחסים
הטיפוליים ובחסמים שונים בחדר הטיפולים.
דרכי פנייה לעזרה
הימנעות מפנייה לעזרה תיתכן על רקע המשגה דתית של קשיים נפשיים ואופני ההתמודדות עמם. הדבר יכול להתרחש על רקע עמדות שונות, כדוגמת אי-הכרה בצורך בטיפול נפשי, אלא בפנייה לייעוץ רבני וב"התחזקות רוחנית," זאת מתוך התייחסות למצוקה נפשית כאל "ניסיון" הדורש מהנער "לקבל את הייסורים באהבה," מבלי לעשות דבר לשנות את מצבו. כמו כן, התנהגויות לא
מסתגלות יכולות לקבל אישוש והצדקה מתפיסות דתיות חד-ממדיות, שטחיות או מעוותות.
לדוגמה: דימוי עצמי נמוך יכול להיות מוצג כענווה; כפייתיות או פרפקציוניזם — כהחמרה דתית; תת-תפקוד יכול להיות מוסבר כביטחון בהשגחה העליונה, והתנהגות פסולה — כ"מעשה היצר הרע." עמדות אלו יכולות למנוע פנייה לעזרה, לעכבה עד להחרפת המצוקה או להתבטא בחוסר
מוטיבציה בטיפול.
יחסי מטפל–פונה
קושי בטיפול יכול להיווצר, כאמור, בשל בלבול בין דמות המטפל, שאינה מוטמעת דייה בעולמו
של הצעיר החרדי, לבין דמויות סמכות תורנית או חברתית — רב, מחנך, משגיח או עסקן, השגורות בעולמו. לדוגמה: תיתכנה אידאליזציה של המטפל, "שנבכי הנפש גלויים לפניו," וציפייה לקבלת הנחיות ברורות במסגרת הטיפול, כפי שמקובל במענה רבני לצעירים; כמו כן ייתכנו קושי
להבין את המסגרת הטיפולית וראייתה כנוקשה ונוגדת ערכי חסד יהודיים.
בהמשך לכך, ניתן לצפות להתעניינות בחייו האישיים של המטפל וברמת דתיותו או אי-דתיותו, כפי שמקובל להתעניין באנשי ציבור. התעניינות כזו יכולה לנבוע גם מתוך חשש מהשפעת ערכי
המטפל או לשמש כביטוי להתנגדות לרעיון ש"תורה חילונית" תעסוק ב"נפש," שהיא מושג רוחני- דתי. ייתכנו מצבים שבהם הפונה ישליך על המטפל את קונפליקט היסוד: "מדוע אני נזקק לטיפול חילוני, למה גורשתי מגן עדן"!? במקרים אלו הפונה יוצר פיצול בין החלקים הרצויים באישיותו לחלקים שאותם הוא מתקשה לקבל, ומזהה את המטפל עם הקושי הנפשי וההיבט החילוני
שבקיום, לעומת הדת, המייצגת טוב מוחלט.
התנהלות במסגרת הטיפול
המרחב הטיפולי אינו מוכר ומובחן בשיח החברתי של הנער, והדבר מוצא את ביטויו בדרכים
שונות. דוגמאות: הפונה מאמץ הנחה גורפת כי דבר שאסור לעשותו – אסור גם לחשוב עליו,
להרגיש אותו או לדבר על אודותיו. מכאן עולה קושי לבטא רגשות שליליים או כמיהות אסורות, כגון: רגשות כעס וטינה, תשוקות מיניות, קשיים ביחסים עם ההורים וכדומה. הפונה עלול לראות באלו ביטוי למידות רעות, הפרת מצוות כיבוד הורים או הפרת איסור לשון הרע. הבעת תסכול על קשיים בחיים יכולה להיתפס על ידו כדבר בעל סיכון מיסטי — כפירה בטוב של ההשגחה העליונה ו"פתיחת פה לשטן." לעתים עולה קושי בעצם המעמד הטיפולי, שבו הפונה ניצב במרכז
ההתעניינות, ורגשותיו וצרכיו מקבלים ביטוי, מרכזיות ולגיטימציה, דבר שיכול להיתפס בעיניו כאגואיזם או כחומרנות ולעורר בקרבו רגשות אשמה; כמו כן יכול לעלות קושי במתן לגיטימציה לעצם קיומו והשפעתו של ההיבט הרגשי, מתוך תפיסה המקנה בכורה ל"שלטון הדעת;" קושי לקבל צורך בשינויים יכול להיות מגובה באידאולוגיה של שמרנות; לעתים עולה קושי לקבל את
שאיפתה של הפסיכותרפיה להיעדר שיפוטיות – מה שנתפס כמנוגד לערכי היהדות, המבוססים על ערבות הדדית ו"מצוות תוכחה;" "מרחב הספק" האופייני לטיפול וההזמנה לשאול שאלות עשויים להיתפס כמאיימים על ערכי ציות ו"אמונה תמימה;" המלצות מקצועיות עלולות להידחות על רקע טענה כי הן משקפות את "ערכי הפסיכולוגיה." למשל, אב שנקט גישה נוקשה כלפי בנו המתבגר והודרך לפתח סובלנות כלפי התנהגויות נעורים אופייניות, דחה את ההמלצה
בטענה שגיל הנעורים הוא המצאה פסיכולוגית חילונית, שכן להבנתו, על פי תפיסת היהדות,
בטקס בר המצווה מתקיים מעבר חד מילדות לבגרות.
היבטים חברתיים המשפיעים על היחס לטיפול
לצד האתגרים הנובעים באופן ישיר ממקור דתי-אידאולוגי, ישנם היבטים חברתיים שמגבירים את המוטיבציה להציב פשר דתי, אשר יפטור את הפונה מהכרה בקשייו והתמודדות עמם. ביניהם יש לציין את ההיבטים הבאים: חשש של הפונה מתווית שלילית חברתית ו"חרדת שידוך;" קושי שלו מפנייה לטיפול אצל בן תרבות שונה וחשש מכך שדיווחים מסוימים יגרמו למטפל לפתח עמדה שלילית כלפי המגזר, דבר שנתפס כ"חטא חילול ה;"' חשש הפונה מדיווח של המטפל
לרשויות החוק, חשש הנובע מתוך הנחה שהלה לא יבין אותו נכון בשל הבדלי התרבות; חוסר מודעות של הפונה לקשיים נפשיים ולדרכי סיוע נפשי; קושי שלו בהכרה בקשיים נפשיים בחברה השואפת למצוינות ומושלמות; חששו מפריצת גבולות הנורמה ואיום על ה"סדר הטוב" הכרוך במתן מקום לשונות-ייחודיות נפשית; בלבול בין דמותו המיתולוגית של ה"שוטה" לבין מצבים שונים של מצוקה או תחלואה נפשית ועוד (וידר-כהן, ;2008 מלמד, ;2003 2011; Pitariu, & Hess
.)Sorotzkin, 1998
השארת תגובה
חייבים להתחבר כדי להגיב.