"כל נדרי"

בס"ד

עטופים בטלית צחורה ובוהקת, צועדים לבית הכנסת כל אחד מביתו הקנייטש, ההמבורג הכיפה הסרוגה המתחזק, המתחזה וההוא שכולים יודעים שהוא אוכל טרף. כולם, כל עם ישראל ממהרים לתפילה לתפילת "כל נדרי".

הלב רוטט. הגוף רועד וכל אחד יודע שהנה הגיע הרגע לסגור חשבון. אבל הוא אין לו שום בגד או סממן מיוחד לכבוד היום הנורא, הוא אכל סעודת מספקת בחיפזון רק בשביל לצאת לידי חובה. בכל זאת יום אחד בשנה הוא צריך לכבד.

אבא שלו עמד מהצד, הסתכל עליו ושלח לו חצי עקיצה ו…..חצי עקיצה. אני מקווה שלפחות היום תגיע לתפילה, זוכר איזה שנה הייתה לך, אה?!? אה כן בטח זוכר איך הוא יכול לשכוח את התאונה בכביש 4. שהדבר היחיד שהוא ראה זה גלגלי משאית ענקיים מתקרבים אליו לפנים וברגע האחרון המשאית הצליחה לסטות ימינה בצורה לא הגיונית והוא נצל. הוא לא קורה לזה נס, נמאס לו שמגדירים כל דבר. הוא פשוט יודע שה' אוהב אותו וזהו. הוא הרגיש את זה גם כשישן במחסן בבניין ואף אחד לא ידע, הוא הרגיש שלמרות הכול. והלמרות שלו מאוד גדול שיש מישהו שאוהב אותו, הוא לא יודע כמה אבל הוא אוהב אותו.

אבל הוא נשאר בבית, יושב על הספה מסתכל לכיוון אימא שלו שמביטה בו בחזרה ולוחשת בשקט רק אל תשכח שהקרוקס שלך בחדר ליד המיטה, שולחת לו מבט מעט מאוכזב ובעיקר עצוב.

שעה ועוד שעה חולפים והוא נשאר באותו התנוחה בשעה השלישית כולם כבר חזרו הביתה, אבא שלו נכנס הביתה הביט עליו ושאל בקול ודאג שכולם ישמעו, איך היה החזן אצלכם? אצלנו הוא היה ממש מעורר את הלב.

יונתן השתקן ככה כולם קראו לו והייתם להם סיבה טובה לזה. בשעה הרביעית הוא ישב עם עצמו במרפסת ועשה את "כל הנדרי" שלו. הוא בכה והתייפח כמו תינוק, הוא לא ביקש כלום. הוא גם לא התחרט. הוא רק בכה וידע שמי שהוא זה לא המישהו שהוא היה רוצה להיות, הוא גם לא רוצה להיות כמו אבא, עם כל הכבוד ויש לו הרבה כבוד. וגם לא כמו סבא שהים ארגון חסד ענק. הוא רוצה להיות כמו מלאך, מלאך שקרוב לה' כ"כ וזהו.

בבוקר הוא קם לפני כולם ולא בשביל ללכת לנץ הוא קם כי היה לו חסר, היה לו חסר את הדבר הזה ששולח אותו למקום אחר, משכיח אותו בעיקר מעצמו, מעיף אותו הכי גבוה, הדבר שלא ממלא את החסר ולא ממלא את החיים פשוט גורם לו לשכוח שהוא קיים.

המלחמה התחילה, הקרב האמתי. הוא הרגיש שהוא עומד להתחרפן. הוא הביט על המגירה וצעק לעצמו אתה לא נוגע בה. אבל החיסרון כ"כ גדול שהוא לא יכול לשאת את עצמו. הוא לא יכול לשאת את זה שהוא לא הולך לבית הכנסת הוא לא יכול לשאת את זה שהוא לא שמר שבת הוא לא יכול לשאת את כל השנים שניסה ללמוד גמרא ולא הצליח. הוא לא יכול לשאת את הרצון להיות כמו כולם, אבל לא.!! אתה שונה אתה אחר, היד כמו לקחה את עצמה למגירה, הוציאה את הכול. וברחה אתו לגג של הבניין, שם מול השמיים הכי חשוף מול בורא עולם. הוא עישן ובכה, עישן והלב שלו נשרף, הוא צרח אבל אף אחד לא שמע, חוץ ממישהו אחד.

את המלחמה הזאת אף אחד לא מכיר ובטח לא מעריך, אנשים יקראו לו נער בסיכון ואולי במילים יותר מדויקות נער בלי סיכוי. ויש אחרים שיקראו לו נער נושר, נער שעזב ואפילו את היום הקודש בשנה הוא לא שמר. אז בנינו מה כבר נשאר?!?

נשאר דבר אחד שמנצח את הכול, נשארה נשמה יהודית שזועקת ממעמקי ליבה, זועקת זעקה כואבת כמו בן שאיבד את אביו ואין לו יותר כלום, גם לו נגמר הכול נשאר לו הרצון להיות אחר, הרצון לא להיות מי שהוא…… הרצון להיות בן אהוב

לפעמיים יש סוגים של אנשים שמתייחסים אליהם כאל עלים נושרים שכבר לא מחוברים למקור מים חיים, עלים שיצאו מהקבוצה, נשרו מהענף, החליפו צבעים, החליפו בגדים. נפלו מהעץ לאדמה, נפלו מהישיבה לחברה רעה. ואז מגיעים כולם מתייגים, מדבקים תג על המצח, ומטאטים אותם לקבוצה אחת גדולה של עלים וקוראים להם "הנושרים".

ואולי אפשר גם אחרת, נשיל מעלינו את המסכות, נעלה קצת ברוח, נתרומם על קצות האצבעות לראות את האור האלוקי הפנימי שטמון בכל אחד, בכל נשמה יהודית כזאת ואולי אם נדע להביט על הרוח, ונדע להבין שהדבר היחיד בעולם שנשאר שלנו ונשאר לנצח זאת הנשמה ! נסתכל עליה, על אותה נשמה תוהה ומבולבלת, ונדע להעריך אותה על עצם היותה נשמה וייתכן שאז תפתח הדלת, דלת לא רק של יציאה גם של כניסה ונוכל לתת להם את האפשרות לפתוח את הדלת ולחזור הביתה.

 הכותב: הרב עקיבא  טואיטו