"דרכי הלימוד חלק א'
"להתמקד בעיקר"
הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים אומר: "… אלא דברים שרוב בני אדם יודעים אותם ולא
מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם
מצוי מאד והשכחה רבה."
הרמח"ל עומד בדבריו על תכונה שכיחה ומושרשת באופי האנושי, בני אדם נוטים להתעלם
מהדברים החשובים הפשוטים והמפורסמים ו"מתעסקים בקטנות", אם זה מתוך שבחרו
להתעסק בנושא טפל ולא חשוב, או גם אם הנושא עצמו חשוב, פעמים רבות מתעלמים בני
אדם מהעיקר שבו ועוסקים בטפל. לכאורה ניתן לצפות מן "הטבע האנושי" לשים לב לדברים
המובנים מאליהם, הגלויים והפשוטים, ולהתעלם מן הדברים המורכבים המסובכים
והנסתרים, אבל לעיתים קרובות נראה כאילו משתבש משהו במה שצריך להיות מובן מאיליו
וקורה ההפך מן המצופה.
אין כאן המקום להרחיב בהסבר תופעה זו, ונסתפק בציון העובדה כי כך הדבר, תופעה זו לא
פסחה גם על הענין הנדון במאמרנו והוא לימוד התורה בהנאה, בסיפוק ושמחה.
"לימוד בשמחה והנאה-אתגר למחנכים"
כל מחנך ומדריך תלמידים בני תורה יודע שלימוד תורה מתוך שמחה, הנאה, סיפוק, תשוקה
ויצירה, הוא צורך ברור וחיוני להצלחת הלומד, למרות זאת ממעטים לתת עליו את הדעת
.
הקניית לימוד תורה מתוך שמחה ותענוג, הוא מהאתגרים החשובים והבסיסיים ביותר
העומדים בפני כל מחנך ומרביץ תורה בישראל, אתגר זה הוא נשמת אפה של הצלחה בלימוד
תורה, ומהקניינים שהתורה נקנית בהם.
"אין עליה וגדלות בתורה ללא "טעם" ושמחה
בלימוד"
להבדיל, כמו שכל מעסיק עובדים יודע, שהתוצרת ופריון העבודה גבוהים לאין ערוך יותר אם
העובדים שמחים ומרוצים במקום עבודתם, עובד שמרגיש שמח ומרוצה לא ישווה לזה העובד
לפרנסתו בלבד גם אם הוא מבין ויודע שמחייתו תלויה בכך פריון ואיכות העבודה שלו תהיה
נמוכה יחסית אם הוא איננו רואה אתגר כלשהו בעבודתו.
אם כך הדברים בעבודת חולין, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בעבודת הקודש, לימוד
התורה דורש את כל כוחותיו הנפשיים הרוחניים והגשמיים של הלומד ואת מלוא יכולת הריכוז
שלו, לימוד ללא שמחה וללא הנאה וחשק, יגרום ללומד בסופו של דבר להרפות מן הלימוד או
חלילה לנטוש אותו כליל.
"שמחה מקנייני התורה"
נראה שגם ללא דברי חז"ל המחייבים ומשבחים את ענין השמחה וההנאה מלימוד התורה,
ברור למחנכים בעולם התורה עד כמה חשוב שהלומד יאהב את התורה ושיהיו דברי תורה
ערבים לו. אבל המתבונן בדברי חכמינו ז"ל, ימצא שלימוד בשמחה ובהנאה הוא תנאי עיקר
וראש ללימוד התורה הקדושה ולא רק איזו תוספת למהדרין בלימוד תורה, וכפי שנראה
בדוגמאות דלהלן:
א. בברייתא באבות פרק ו, ה, נאמר: " והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים … ביראה
בענוה בשמחה …" כלומר השמחה היא תנאי בקנין התורה וללא שמחה אין תורה.
ובמפרש קדמון שם: "לפי שאין שכינה שורה מתוך צער אלא מתוך שמחה". לימוד תורה אינו
לימוד חכמה מן החכמות, אלא לימוד המשרה את השכינה על הלומד, ושמחה הכרחית
להשראת שכינה ולכן גם חיונית ללימוד תורה )ובגמ' שבת ל ע"ב ללמדך שאין שכינה שורה לא
מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא
מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר }מלכים ב ג-טו{ ועתה קחו לי
מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', וכך נפסק ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ד':
שֶׁ אֵ ין הַ נְּבּוָאה שוֹרָ ה ֹלא מִ ּתוְֹך עַ צְּ בּות וְּ ֹלא מִ ּתוְֹך עַ צְּ לּות אֶׁ לָא מִ ּתוְֹך שִ מְּ חָ ה. לְּ פִ יכְָך בְּ נֵי הַ נְּבִ יאִ ים
לִ פְּ נֵיהֶׁ ם נֵבֶׁ ל וְּ תֹף וְּ חָ לִ יל וְּ כִ נוֹר וְּ הֵ ם מְּ בַ קְּ שִ ים הַ נְּבּוָאה, אולי אפשר לומר שאם בנבואה כך בלימוד
התורה שתלמיד חכם עדיף מנביא ק"ו שצריך להיות בשמחה.
"השמחה והסיפוק תנאי הכרחי בלימוד התורה"
ו"במדרש שמואל" שם : " בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף
יפרוש מן הלימוד וילאה נשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד
והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, …". כלומר, במשך
הזמן הלומד שכופה על עצמו את הלימוד
ללא טעם ושמחה עלול לעזוב חלילה את הלימוד.
"שיפור באיכות הלמידה"
ובלקוטים שם, "בשמחה כי הלומד בשמחה בשעה א' ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד בכמה
שעות בעצבות". כלומר, איכות וטיב הלימוד מתוך שמחה גדול הרבה מן הלומד בכפיה או
בחוסר חשק.
"חביבות התורה על לומדיה"
ב. הגמ' בברכות סג: "ועוד פתח ר' יהודה בכבוד התורה ודרש הסכת ושמע ישראל היום הזה
נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא
ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני", נראה שהגמרא
אינה מתארת מצב בלבד, שחביבה תורה על לומדיה, אלא, על התורה להיות חביבה על לומדיה,
ועד כמה חביבה ? כיום נתינה מסיני, ואין חביבות אלא מתוך הנאה שמחה וטעם בלימוד.
לימוד בשמחה ובטוב לבב
ג. בגמ' שבת סג: "אמר רב הונא מאי דכתיב שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותיך
והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך… ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים
טובים". מפרש רש"י בד"ה "עד כאן לתורה": שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לבב והלך
בדרכי לבך להבין מה בלבך לפי ראות עיניך"
, טוב לבב מבטא תחושה אמיתית ועמוקה של
הזדהות של הלומד עם הלימוד מה שאינו כן שמחה שהיא לפעמים קצת חיצונית.
עיקר לימוד התורה- ה"אגלי טל"
ד. ה"אגלי טל" כותב בהקדמה לספרו: "ומידי דברי בו זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם
טועים מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג
בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשטות ואין לו מהלימוד שום
תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג
בלימודו ואז דברי תורה נבלעים בדמו ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה. )ועיין
וכו'(". ואין כל חדש תחת השמש, גם היום אנו שומעים לעיתים קרובות דברים
דומים לדברי "אותם בני אדם טועים" שנזכרו בדברי ה"אגלי טל".
העונג האציל- החזו"א
ה. ועיין בקובץ אגרות ממרן החזו"א )חלק א' אגרת ט'( שקשר שיר הלל לעונג העילאי של
חכמת התורה. ובין דבריו: "… יש בחינות רבות בחשקי האדם ותאותיו, כי דברים ערבים
מרגישים את הגוף וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במידה מסוימת את נפשו, אבל הנאה
זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל
המית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתירה שנתנה
להאדם תחת השמש …".
מנהג קדוש ועתיק להמתקת התורה
ו. מוכר לכל המנהג כשילד קטן מתחיל ללמוד את אותיות א'ב' מורחים את האותיות בדבש,
מנהג עתיק וקדוש זה, נולד בלי ספק מתוך הבנה פדגוגית מעמיקה שעל הילד להכיר את
האותיות מתוך סקרנות וגירוי חיובי ולשם כך נוצלה התכונה הילדותית )בדרך כלל( של
המשיכה לדברים מתוקים. בגיל הרך צריך להקנות את תחושת הסיפוק והשמחה בדרך בלתי
אמצעית אלא ישירה ומוחשית ע"י המתקת האות, אבל לתלמיד הבוגר יש להקנות את השמחה
והסיפוק בדרכים מהותיות הנובעות מתוכן הלימוד עצמו ולא רק באמצעים חיצוניים
ומלאכותיים, אם ע"י שיטת הלימוד אם בדרכים נוספות שנעמוד עליהם אי"ה בהמשך מאמרנו.
"אבל – אסור בדברי תורה"
ז. גם מההלכה ברור שלימוד תורה "דינו" מתוך שמחה, בב"י ס' שפ"ד בהלכות אבילות
מבואר: " אבל אסור לקרות בתורה… ומ"ש וי"א שאין איסור זה אלא ביום א' כתפילין ול"נ
אלא אסור כל שבעה. הרמב"ן בת"ה כתב דברי יש אומרים וכתב שאין זה נכון דד"ת שאני
דכתיב בהו )תהילים י"ט( פיקודי ה' ישרים משמחי לב הלכך כל ז' אסור." וכן מביא
"המחבר" להלכה בהלכות תשעה באב בסימן תקנ"ד.
והערב נא – מברכות התורה
ח. ובתפילה, בברכת התורה אנו אומרים: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" כל
כך חשוב שדברי התורה יהיו ערבים ללומד, שנזכר הדבר בברכת התורה.
נראה שקל להבין ולהסיק ממקורות אלו שעיקר "דין" לימוד התורה הוא הלימוד מתוך שמחה וטעם.
"ארבעה יתרונות עיקריים ללומד מתוך שמחה"
א. יכולת ללמוד בשקידה והתמדה, ללא הפסקות והפרעות מיותרות השוברות את רצף
הלימוד.
ב. שאיפה וחשק תמידיים ללמוד טוב יותר, הן בכמות צבירת ידיעות ונושאים נוספים, והן
באיכות בלימוד מעמיק יותר.
ג. יכולת להתמודד עם קשיים הפרעות נפשיות ופסיכולוגיות )נורמטיביות( האופייניות במיוחד
אצל הלומד הצעיר, והפרעות אחרות אצל הלומד המבוגר.
ד. העדפת לימוד התורה על פני כל עיסוק אחר.
מהרצוי אל המצוי
על אף האמור לעיל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שצעירים רבים וטובים שהתחנכו בת"ת
ובישיבות, מלינים על כך שאין הם מוצאים טעם בלימוד: "אני לא לומד בשמחה" "הלימוד גורם לי לעצבנות ומתח" "אינני מרגיש טעם בלימוד" ועוד כהנה וכהנה, הצד השווה בתלונות
שהלימוד הוא נטל כבד עבורם. היטיב להגדיר זאת אחד מן הבחורים: "אני יודע את חשיבות
מצות לימוד תורה אשר כל חפצי שמיים לא ישוו לה, אבל אני מרגיש חוסר חשק ועייפות חזקה
כשאני ניגש ללמוד."
הבעיה רחבה ומקיפה סוגי תלמידים שונים, מוכשרים בינוניים וחלשים, כך גם הבעיה קיימת
אצל תלמידים מרקע משפחתי ועדתי שונים, למרות שאין להתעלם מכך שלרקע יש השפעה
מסוימת על בעיה זאת, ככלל התופעה אינה רק בחתכים חברתיים אופייניים. לפי ניסיוני מי
שעוסק בהדרכת בני תורה, ולא טחו עיניו מראות מבחין בבעיה כואבת זאת.
התשובות שאינן פותרות את הבעיה
התשובות השיגרתיות )והמתחמקות( שחלק מהמדריכים הרוחניים משתמשים בהן מידי פעם
כמו: "אין לך חשק ללמוד אז תלמד בלי חשק" "ענין של גיל" "תגדל עוד קצת ותראה את
הדברים אחרת" או "זה ענין של זמן" כל זה נכון במידה מסוימת במיוחד אצל נערים מתבגרים,
אבל יש לשים לב, שאת התלמידים המבוגרים התשובות האלה לא מספקות כלל ואינן מסייעות
להתמודד עם הבעיה, ובזמן לא ארוך עלול צעיר מתבגר זה לעזוב חלילה את הלימוד. גם
אצל נערים צעירים אין לסמוך על כך שהגיל או הזמן יעשו את שלהם, יש לבדוק היטב את
מצבו האמיתי של התלמיד ואם הוא אכן לומד בדרך הטובה המעניינת והיעילה ביותר, וזאת כדי למנוע החרפה של הבעיה, ידועים דברי חז"ל במסכת אבות על הלומד ילד למה הוא דומה,
ולכן יש לשים לב לא לאבד זמן, אע"פ שלגורם הגיל והזמן יש לעיתים השפעה חיובית על
התלמיד, יש לעמוד על המשמר לבדוק ולראות שהוא אכן בדרך הנכונה.
מה ניתן לעשות ?
להלכה, רצוי היה ליצור תנאי לימוד אידאליים המתאימים לאופי המיוחד של כל תלמיד
ותלמיד, כלומר, מקום מתאים במיוחד עבורו, סוג החומר הנלמד המתאים לאישיותו,
מלמד שיכול להלך לרוחו של אותו תלמיד, חברותות המתאימות לאופיו ולרמתו של התלמיד.
וזה גם לא רצוי, משום שלמעשה, א"א ליצור מסגרת לימוד מיוחדת עבור כל תלמיד ותלמיד
שערכים חינוכיים ותכונות חשובות הולכות לאיבוד במקרה בו "תפור" הכל לפי רוחו ומזגו של
התלמיד, ההתמודדות החברתית בעיקר, כמו הלימוד בדיבוק חברים, גיוון רב יותר בלימוד,
וההתמודדות החברתית בכלל.