ידוע הוא שמידת הכעס היא מידה שקשה מאוד להתגבר עליה וכשהאדם כועס בלתי אפשרי לכבוש את הכעס באופן טבעי ואם נאמר לאדם לכבוש ולהתגבר על הכעס סביר להניח שהכעס יפרוץ במקום אחר או על מישהו אחר.
ואם כן מהי התרופה לכעס?
האם יש באמת דרך להשקיט את הכעס ולהתגבר עליו?
האם מספיק מה שהאדם יודע אילו נזקים יכול הכעס לגרום לו?
בפרשת השבוע במעשה העגל אומר הקב"ה למשה "הניחה לי ויחר אפי" שואל האור החיים הק' מה הפירוש הניחה לי ויחר אפי שמשמעותו שעדיין לא חרה אפו ורק שמשה יניח כביכול לקב"ה ואז יחר אפו? ומבאר שכל כעס יש לו שורש וכדי להשקיט את הכעס צריך בהכרח לטפל בשורש של הכעס ולא רק בכח היוצא מהשורש שהוא הכעס עצמו שעל זה כנראה אין אפשרות להתגבר. השורש של הכעס הוא העלבון הנרגש בלב כלשון האור החיים הק' ואחר שיגיע העלבון התגובה השנייה היא העיצבון והיגון ורק אחר כך יגיע הכעס ואם כן התרופה צריכה להיות בשורש עצמו שהוא העלבון.
ויש לה שני דרכים ה-א' היא לנקום נקם מהסובב כלשונו הק' כלומר לנקום מהמסבב לכעס וה-ב' היא דברי ריצוי לשיעור המספיק להרגש הקפדת העלבון כלשון האור החיים הק'
ולכן משה רבינו ע"ה לאחר מעשה העגל אמר לקב"ה למה ה' יחרה אפף בעמך כלומר אחרי הרגשת העלבון כביכול אצל הקב"ה במעשה העגל ישנם שני דרכים כאמור ואמר משה למה התיקון להרגשת העלבון היא דווקא בדרך הראשונה שהיא לנקום נקם מהסובב הלא אפשר בדרך ה-ב' שהוא הדברי ריצוי שאמר משה לפני ה' בארבעה דברי ריצוי הא'- שיש לך לחוש על קניינך שהם עם ישראל.
הב' -שעל ידם התפרסמה אלהותך בעולם. הג'- למה יאמרו מצרים. והד'- זכור לאברהם.
ובזה מובן מה שאמר הקב"ה הניחה לי ויחר אפי שהרי קודם החרון אף ישנה הרגשת העלבון שמזה יוצא העיצבון והיגון ומחמת עוצם ההקפדה חשב ה' שלא יועיל הריצוי אלא רק דרך הנקמה כלשון האור החיים הק' הנה שני דרכים לפנינו לפתרון בעיית הכעס הא' להתנקם מהגורם לכעס והב' הוא דברי ריצוי שיספיקו להרגשת העלבון ואם כן רואים אנו שהטיפול הוא בשורש הכעס ולא בכעס עצמו שהוא התצאה של הרגשת העלבון. והנה בפרשה מגלה ה' למשה את מידותיו ועל זה בא לנו הציווי של והלכת בדרכיו ואף על פי שאין אנו יכולים להבין ולהשיג את מידותיו ית' הנה לנו אפשרות על פי מה שגילו לנו ללמוד מעט מהדרך להתמודד עם מידת הכעס.
