הרבה פעמים אנו מוזמנים לכנסי התרמה מהקהילה מבית הכנסת או מארגון חסד גדול ותמיד קורה משהו מעניין בשעת ההתרמה האדם מתלהב וגם תורם סכום מכובד ובאמת מאמין הוא בתרומה ומבין שזכות גדולה נפלה בחלקו או שהוקרת תודה בליבו לקהילה או לבית הכנסת. משום מה לאחר זמן ישנה הרגשה חמוצה ואכזבה קצת מן התרומה והאדם מתחיל לחשוב בינו לבין עצמו למה הייתי פזיז כל כך הרי יכולתי לקחת על עצמי קצת פחות למה מיהרתי לתרום סכום גבוה כל כך והשאלה:
האם הייתה זו התלהבות זמנית ולא אמיתית?
האם הלחץ החברתי הוא המשפיע המרכזי לתרומה?
ואולי יש עוד אפשרות?
בפרשת השבוע "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" שואל האור החיים הק' מהו ה-ו' של ויקחו את תרומתי היה אפשר לכתוב "יקחו" את תרומתי?
ומבאר שהקב"ה בתרומת המשכן לא רצה נתינה סתמית למשכן שהרי שלו היא הארץ ומלואה ומי יכול לתת לו ממה ששלו יתברך אלא שרצה הוא את נדבת הלב שהיא בליבו של כל אחד ואחד מעם ישראל ורצה עוד שיוקדם לנתינה נדבת הלב וכמו שממשיך הפסוק כל אשר ידבנו ליבו ולכן כתבה התורה ו' של ויקחו לרמז שקודם הנתינה קדמה נדבת הלב ודווקא נתינה זו רצה הבורא מליבו של כל אחד ואחד.
ןז"ל: ועוד ירצה בתוספת ו' לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבר ליבו כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו ליבו ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב עכ"ל
הנה ישנה אפשרות שלישית להרגשת החמיצות בימים שאחרי התרומה והיא מפני שלא קדמה לנתינה הסכמת הנדיבות שבלב ויכול להיות שההתעוררות בלב התחילה אחרי הנתינה ושמחה מציפה אותו אבל התלהבות זו לא תחזיק לאורך זמן אלא אם כן קדמה נדבות הלב ורצון לנדבה יושב בליבו שורש זה שמביא לנתינה היא הנתינה האמיתית שתגרום לאדם להיות שלם איתה גם לאורך זמן.
