בידוע טבע האדם להיות מקנא לאשת נעוריו עד מאוד וביותר מקנא הוא בזמן האירוסין דווקא וזה מכיוון שעדיין אינה בידו ממש ועל כן חושש הוא ביותר ואבוי למי שיהין להסתכן בדבר לשלוח ידו בארוסתו. והנה קנאה זו שבטבע האדם טובה היא מאוד שמעשיו מוכיחים שקניין אמיתי קנה וחשוב הוא בעיניו יותר מכל דבר אחר שיקנא לו.
והנה הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה כמאורשה שכך אמרו בפסחים (מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורשה ואם כן האיך תתפרש הקנאה במאורסת זו?
האם מוטל חיוב על האדם לקנא בשביל התורה או די לו במה שמקיים את דבריה?
ואם יקנא האיך יקנא לה? בשבט מקל או בנועם דברי אהבה וחיבה?
בפרשת השבוע בפסוק "כי אם שמור תשמרון וכו'" שואל האור החיים הק' למה כפל הפסוק שמור תשמרון פעמיים שמירה ועוד מהי השמירה שצריך לשמור.
ומבאר וז"ל: עוד ירצה לצוות על המצוות שיהיו נשמרים בין ממנו בין מהזולת והכונה בזה שלא יאמר אדם די לי אם אשמור את עצמי לבל עבור על אחת מהמצוות ואין עלי להצר על ביטול המצוות מהזולת לזה בא מאמר ה' שמור -אתה. תשמרון -את מצוות פירוש לבל יתבטלו מהזולת
והטעם כתב וז"ל: כי כללות החיוב היא על המצוות שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל ולזה כל שמתבטלת הרי נעשה פשיעה בנוות ביתנו כי התורה לנו ניתנה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורשה ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נעלבת מהזולת כמו כן הדבר הזה אשה יראת ה' הקנו לנו מן השמיים עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה.
ואיך יקנא לה כתב עוד וז"ל: וזה יהיה ע"י הכח אשר יהיה ביד המצטוים לרדות במקל ולמנוע עושק ורשע גם להוכיח בנעם דברי אהבה וחיבה להטות לב בני אדם לישר עקמומיות הלב ע"כ
והנה מבאר האור החיים הק' שאין החיוב בשמירת התורה על כל אחד בנפרד שיהיה מוטל עליו החיוב בשמירתה אלא החיוב הכולל הוא על המצווה שהיא לא תתבטל על ידינו ולא ע"י אדם מישראל וכל אחד מחויב בדבר זה. וזה יעשה -בדברי עושק ורשע ע"י רדיה במקל (ונראה כוונתו ע"י בית הדין שזהו כוחם) ובשמירת מצוות התורה להטות עקמומיות שבלב חברו -ע"י דברי אהבה וחיבה להטות לבבו לשמירת התורה וקיום מצוותיה.
