מהחובות המוטלות על כל אחד ואחד מלבד מה שמחויב הוא להשיב את עצמו אל ה' יתברך בתשובה ומעשים טובים ולהשיב את נפשו אליו בנקיות כמו שאמרו חכמים "והשבתו לו" תשיב לו אותה את הנשמה כמו שנתנה לך מוטל עלינו גם השבת הבנים של ה' יתברך הם אחינו התועים ובכל מצב עלינו להשיבם לדרך הטוב גם אם ירדו למקום שאין למטה ממנו עלינו החובה להאמין שבכל מצב יש תיקון והבא להיטהר מסייעין בידו.
אבל האם מוטלת עלינו החובה גם כשאין עם מי לדבר?
אם הנער לא מעוניין לשוב ונפשו חשקו ורצונו לנפול האם החיוב עדיין מוטל עלינו?
האם יתכן שגם כשאין מי שיקשיב אנחנו ידי חובה צרכים לצאת?
בפרשת השבוע "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" מבאר האור החיים הק' וז"ל: נתכוון בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנידח בעבירות אבל ישנו בהשב אבל אם נפל והרבה להרשיע הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו לא כן הוא אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו. ע"כ.
הנה מבאר שאפילו אם נפל והרשיע הרבה מצוה התורה שלא נאמר שח"ו אין לו תקומה ואבדה תקווה ממנו אלא בכל מצב שבו הוא נמצא אסור להתעלם וחייב להקימו.
וממשיך וז"ל: דקדק לומר "עמו" דווקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה שזה נכנס בגדר לץ וכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך ע"כ.
למדנו שישנו תנאי בהקמה של הנופל שהוא בגדר עמו שיש לו הרצון לשוב אבל אם הוא אינו חפץ בהקמתך אין בזה תועלת כלל ובוודאי שיצא מכך שנאה בלבד.
ולכן כל זמן שהנער עודנו במרדו ואינו במצב שהוא חפץ בהקמתך תניח לו שאין בזה מצווה כלל רק היזק שיתרחק הוא יותר ע"י השנאה של המוכיח.
