שקר נתפס עולם כדבר שלילי וכחולשה או זלזול של אנשים להודות באמת ולקחת אחריות על מה שהם עשו ובמבט שיטחי אנו תמיד נוקיע ואפילו נכעס כשמישהו משקר לנו בפנים ומכחיש את מה שעשה.
ואם הילד שלנו שיקר אז בוודאי שנתקומם ונכעס איך הוא אומר שהיה במקום מסוים והמידע האמין שקיבלנו הוא שהילד היה במקום אחר בכלל והסדרת חינוך על חשיבות האמת בא תבוא.
אבל האם זאת האמת? האם חשבנו מה מסתתר מאחורי השקר?
האם יכול להיות שדווקא השקר הוא זה שמגלה לנו את האמת?
בפרשה "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי"
שואל האור החיים הק' וז"ל: והאיך היה לה פנים שתכחש בדברי ה'
ומבאר וז"ל : שהעבד כשיגדל בליבו הפלגת המורא על אשר עבר על רצון אדונו לא יעצור כח להודות על אשר עשה להפלגת המורא ויכחיש
"ובהכחשתו עצמה יגיד כי אמת היה הדבר"
אלא לצד הפלגת המורא אינו עוצר כח להעיז פניו כי כן עשה. ע"כ
מלמד אותנו האור החיים הק' שאם נתבונן במבט עמוק ונבין שהשקר מגיע מפחד ויראה ולא מזלזול וחולשה להודות באמת אז כבר לא ניבהל ולא נדון ישר לכף חובה.
והכעס כבר אין לו מקום בכלל!
והשקר אפילו מגלה לנו את האמת ואת היופי בהבנה של הילד ובבגרות שלו להבין שהוא עשה משהו לא טוב.
ורק נלמד את עצמינו ואת הילד שיותר נכון בכל זאת לומר את האמת וזה מה שמסיים האור החיים הק' במה שאמר לה אברהם "לא כי צחקת" וז"ל היותר נאות הוא שתודה.
