לכל אחד ישנם מצבים שבהם הוא מדמיין דברים בין אם אלו דמיונות טובים שהיה רוצה הוא מאוד שיקרו ובין אם אלו דמיונות רעים שהוא פוחד מהם ומתפלל הוא שלא יקרו לעולם מהצד השני יש את השכל שהוא הכח המכריע ששוקל במאוזני פלס ומחליט מה נכון לעשות לפי הנתונים הקיימים במוחו ועל פי זה פועל האדם.
אם כן מהו הכח המבדיל בין המציאות לדמיון? מיהו הקובע מהי מציאות ומהו דמיון? הרי גם הדמיון וגם הדעת היא בשכל!
בפרשת השבוע במכת בכורות אומרת התורה ויאמר משה כה אמר ה' וכו' אנכי יוצא בתוך מצרים "ומת כל בכור" שואל האור החיים הק' לכאורה היה צריך לכתוב והרגתי כל בכור מה הפירוש מת כל בכור שנראה כאילו כל בכור מת מאיליו
ומבאר וז"ל: כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחלק החיוני שהוא בחינת הטוב כי חלק רע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים וכו' ע"כ
הנה רואים אנו שכל דבר בעולם יכול להתקיים רק אם יש בו כח מחייה והכח הזה חייב להיות הוא מכח הקדושה וגם דבר שהוא רע חייב שיהיה בו קצת מחלק הקדושה שללא זה אין הוא יכול להתקיים.
ועל זה אמרה התורה ומת כל בכור כלומר שאפילו בבכור מצרים שהוא כולו מכח הטומאה חייב שיהיה בו קצת מכח הקדושה שהוא הכח המחייה אותו ובמכת בכורות נלקח ממנו החלק הקטן שהוא מכח הקדושה ומימילא הוא נפל ומת ולכן אמרה התורה ומת כל בכור שמת מאיליו ולא נכתב והרגתי כל בכור.
ומביא עוד ראיה מהגמרא בברכות שמסופר על רב ששת שנתן עיניו על צדוקי אחד ונעשה גל של עצמות מבאר האור החיים הק' שנתן עיניו בו להוציא ממנו את כח הקדושה המחייה אותו וממילא נעשה הוא גל של עצמות שעכשיו אין לו כח שיעמיד אותו שלולא הכח הזה אין לו שום קיום במציאות
אם כן ברור הוא שהמבחן אחד הוא דבר שמקיים את עצמו ואת האחרים הוא מציאות קיימת וזהו כח הקדושה והטומאה דמיון גמור היא.
