המושג אוכל חינם נאמר לאנשים כדרך בזיון על זה שאין הם מספקים תמורה מספקת בעד מה שהם מקבלים מהנותן כלומר שיש בוודאי הנחת יסוד כללית בין האנשים שאינה נאמרת בפה מלא שבעולם הזה אין מתנות חינם וכל דבר שאדם רוצה להשיג הנה מתחייב הוא בכך לספק תמורה לנותן ואם אינו עושה כן הרי הוא מתהדר בביטוי המזולזל אוכל חינם.
והנה לכאורה כל זה הוא בהסכמה הכללית שבין האנשים שאין בידם הכוח האמתי לתת לאחרים שהרי יודעים אנו שהכל מהבורא יתברך ומה שיש לו קיבל הוא מהבורא ואם רוצה הוא לתת משלו לחברו צריך הוא לקבל תמורה על כך.(בוודאי אחרי שקיים מצוות צדקה).
אבל האם נאמר כך גם על הבורא שמי שמקבל ממנו בלי לתת כלום הרי הוא נקרא כאוכל חינם? הרי הבורא ברוך הוא אינו מוגבל בנתינה?
ויותר יש להבין האם החסרון באוכל חינם הוא בזה שהוא אינו נותן כלום בעד מה שקיבל ובזיון הוא לאכול חינם או בזה שהוא מאלץ את הנותן לתת בלי שיקבל תמורה כלשהי?
ולמה עשה הבורא יתברך שנצרכים אנו לתת תורה ומצוות כדי לקבל הרי הקב"ה ב"ה אינו מוגבל בנתינה?
בפרשת השבוע "ובת כהן היא בתרומת הקודשים לא תאכל" "ובת כהן כי תהיה אלמנה וכו'" מבאר האור החיים הק' שמדבר הפסוק על החלק הרביעי שבקומת האדם שהיא הנשמה לנשמה שיש באדם ארבעה חלקים והם נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה וכפי הדרגות הרוחניים של כל חלק וחלק כך הפגימה ל"ע שכשהאדם חוטא הנה הוא פוגם בכל הארבעת החלקים ופגם הנפש הוא היותר גדול שהנפש היא הדרגה הפחותה יותר ביחס לאחרות ולכך אפשר לפגום בה יותר ולכן הנפש החוטאת היא תמות ופגם הרוח יחשב ככתמים ונגעים ופגם הנשמה שהיא במעלה יותר אינה פגם ממשי אלא שנחשך האור שלה ממה שהיה לפני החטא והדרגה הרביעית שהיא הנשמה שבנשמה אינה נפגמת כלל אלא שמסתלקת והולכת לה וסילוקה תקפיד עליו כלשון האור החיים הק'
והנה מבואר הפסוקים ובת כהן היא החלק השלישי שהיא הנשמה כי תהיה לאיש זר הוא ס"מ שהוא מסובב החטא והנשמה זנתה אחריו היא בתרומת הקדשים היינו הנאת הקודש לא תאכל וכשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן כלשון האור החיים הק'
והפסוק ובת כהן כי תהיה אלמנה או גרושה מדבר על החלק הרביעי שהוא הנשמה לנשמה שכאמור אינה נפגמת כלל היא תהיה כאלמנה שאין לה מי שיפרנס אותה במצוות ומעשים טובים או גרושה שהלכה לה מהאדם מכח העבירה ושבה אל בית אביה וכו' שתאכל היא בבושה מלחם אביה שהוא הבורא כלומר בושה היא לאכול מלחם אביה כמתנת חינם שאין לה משלה כלום.
בהמשך הפסוק וכל זר לא יאכל קודש מבאר האור החיים הק' למה אין ה' מרחם לנשמה שלא השיגה אוכל דהיינו מצוות ומעשים טובים לאכול לחם ממתנת חינם שהרי מידת טובו לכל היא למתים ולחיים ומבאר וז"ל: לזה אמר הטעם הוא וכל זר וגו' ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא זר לא תאכל לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה ע"כ.
הנה רואים אנו שמידת ה"אוכל חינם" יסודו הוא במקבל שהחיסרון אצלו הוא ואין בנותן חיסרון במה שנותן ללא קבלת תמורה אלא שהמקבל אינו יכול לקבל בחינם והטעם הוא מצד מידת הבושה שאדם מקבל בלי שיהיה זכאי לקבל ובטבעו הרוחני מוטבעת סברת ההיגיון שהדרך לקבל היא על ידי שנתן הוא משלו ואז יקבל בצדק ולא בחסד.
וכמו כן במה שהאדם מקבל ממנו יתברך בשכר מצוות ומעשים טובים הוא כטובה לנו כדי שלא יתבייש בבואו לאכול מן הקודש בעולם העליון אלא יאכל הוא במה שהצליח להשיג בקניית תורה ומצוות ובזה נקרא הוא האדם שאוכל משלו מה שהשיג בכוחו ואין הוא ל"ע כאוכל חינם.
